כל חודשי החורף מזמינים אותנו לאט לאט להכנס פנימה, לחזק את המבנה הפנימי, לעשות סדר, להכיר חלקים מוסתרים בנו, לגלות רצונות חבויים. כל הדברים שדורשים שקט, מוגנות, סבלנות וקצת האפלה. טבת הוא כמעט הסוף של ההתכנסות הזו, וזה זמן טוב לחזק משהו אחד אחרון בפנימיות לפני הפריצה האביבית. את קו האמצע שמאפשר לנו חוסן ושיווי המשקל.
כל חודשי החורף מזמינים אותנו לאט לאט להכנס פנימה, לחזק את המבנה הפנימי, לעשות סדר, להכיר חלקים מוסתרים בנו, לגלות רצונות חבויים. כל הדברים שדורשים שקט, מוגנות, סבלנות וקצת האפלה. זאת לא תנועה קלה, לפעמים גם לא נעימה, ולרוב נתנגד אליה. אבל זאת תנועה שממש ממש שווה לעשות. למה? כי כשתופסים את הגל הזה – של ההתכנסות ותשומת הלב לחיזוק הפנימי, מה שקורה בחודשי האביב והקיץ שיבואו אחרי החורף היא פריצה ממקום אחר.
טבת הוא כמעט הסוף של ההתכנסות הזו, וזה זמן טוב לחזק משהו אחד אחרון בפנימיות לפני הפריצה האביבית. את קו האמצע שמאפשר לנו חוסן ושיווי המשקל.
שיווי משקל זה מקום טוב באמצע.
האם אמצע זה מקום טוב? לרוב 'אמצע' נתפס כבינוניות. משהו 'פרווה'.
ה'אמצע' של שיווי המשקל הוא אמצע אחר שנובע מהמתח בין הקצוות.
כשמתרגלים את זה בגוף זה מורגש היטב, שרירי הליבה שלנו (המרכז, הCORE) נאספים ומתחזקים באופן טבעי כשאנחנו מחוברים בו זמנית לשני הקצוות שלנו. (מותחים ו'משתרשים' עם הרגליים אל תוך האדמה ובו זמנית עם קודקוד הראש אל עבר השמיים). המתח הזה עושה 'הופ' פנימי שאוסף את שרירי הליבה ורצפת האגן והנה אנחנו נתמכים. מהמקום הזה נוכל גם להרים רגל אחת ויד שניה ולהשאר בשיווי משקל ביתר קלות. זו ממש הסיבה שעמידת המוצא באומנויות לחימה שונות נראית בדיוק כך; גב זקוף, קודקוד נמשך למעלה אל השמיים, רגליים בפיסוק קל נמתחות ומשתרשות אל תוך האדמה.
כמו בגוף, כך בנפש ובתודעה.
המקום של האמצע, של התמיכה, של שיווי המשקל מגיע באופן טבעי עם ההכרה בקצוות, עם הנכונות לתת להן להתקיים בו זמנית.
המקום הזה הוא לא האמצע הבינוני שהוא כביכול נקודה על הציר בין קצה לקצה (שהיא אף פעם לא זה ולא זה). אלא אמצע שהוא גבוה ועוצמתי, אמצע שמכיל בתוכו את שני הקצוות וכל הרצף שבינהם. כמו הקודקוד של משולש שווה שוקיים.
המקום של האמצע, של התמיכה, של שיווי המשקל מגיע באופן טבעי עם ההכרה בקצוות, עם הנכונות לתת להן להתקיים בו זמנית.
לדוגמה, קצה אחד יכול להיות תחושת אחריות חזקה. והקצה השני צורך עז בחופש, (מצב רווח שאני פוגשת אצל הרבה אנשים). באופן אוטומטי מי שחי עם שני קצוות אלה מוצא עצמו 'מיטלטל' בינהם, פעם פה ופעם פה. אף פעם לא במנוחה או שביעות רצון. ובטח שלא בשיווי משקל. אם תנסו לרגע להסכים באופן מודע לתת לשתי האיכויות האלה מקום שווה. בלי 'לפתור' את המשוואה – "אז מה אני אחראי או חופשי?", אלא לומר "אני גם מאד אחראי וגם זקוק לחופש מלא "באותו הרגע יוכל להיווצר שיווי משקל. האני האישי יתחזק. (כן, המיינד עשוי להשתגע קצת ברגע האמירה הזו, אבל זה בגלל שהוא פחות מתורגל בתפיסה מורכבת. זה בסדר – לאט לאט הוא יתרגל). חשוב שנזכור שהאמירה הזו אפשרית ומותרת כאמירה עקרונית. כמקום. כעמידת מוצא.
עמידת מוצא – כלומר ממנה נצא לפעולות שונות. במקרה של הדוגמא הנ"ל; פעם יהיו אלו פעולות המבטאות אחריות ופעם יהיו אלה פעולות המבטאות חופש. אך כל הפעולות יצאו ממקום אחד. אני. שבו יש משקל שווה (שיווי משקל) לאיכויות הסותרות ולקצוות שמרכיבים אותי.
אז לכבוד כמעט סוף ההתכנסות החורפית – הנה הזמנה לתרגל שיווי משקל. להסכים לפגוש ולמפות את הקצוות שמרכיבים אותך ("אני… או אני…"). ולתת להם הכרה ומקום באותה הנשימה ("אני גם… ואני גם…"). לקום בבוקר ולהשתרש עם הרגלייים אל האדמה ובו זמנית לשלוח את קודקוד הראש אל השמיים. לחזק את עמידת המוצא שלך, גם בתודעה וגם בגוף.
