לצאת מהמיצרים ולהתחיל לחיות חיים ראויים.
זה תפס אותי כמה ימים לפני הפסח, הגבול הכל כך דק בין מיצרים (מלשון מיצר) לבין מסגרת. כל מסגרת או גבול יכולים להיתפס ולהחוות כאיזשהו מיצר בחיים שלנו. אין בנאדם שלא מכיר את התחושה, משהו מבחוץ סוגר עליי, ואינו בהלימה למה שבפנים.

זה הזכיר לי שלפני כמה שנים במסגרת שיחה עם אישה חכמה, היא אמרה לי: זמרן, הגיע הזמן לעבור מתודעת BREAK FREE לתודעת BE FREE.

אחד הדברים שאני מאמינה בהם בכל ליבי הוא שהסיפור של החיים בקיום הפיסי, עניינו בדיוק זה: להפגיש את הרוח והנשמה הערטילאיים עם הדבר הקונקרטי הזה שנקרא מסגרת.

באנו לכאן כדי להתאמן וללמוד איך להיות (ולשגשג!) בתוך מסגרת. מסגרת של זמן, מסגרת של מקום, מסגרת של כסף, מסגרת של משאבים, מסגרת של חוקים. יו נייים איט.

המסגרת הראשונה שנתקלנו בה היא הגוף שלנו, אחרי הלידה. אחר כך פגשנו עוד גבולות ומגבלות, ועוד, ועוד, ככל שהתבגרנו…
מהר מאד תחושת המיצר הפכה להיות חלק אינטגרלי מהקיום שלנו.

• תחושת המיצר היא למעשה תוצאה של ההתנגדות לעצם קיומה של המסגרת. *

ההתנגדות תוביל תמיד לאחת משתי תנועות:
או לשבירת המסגרות שוב ושוב או לשבירת הרוח האישית כדי לא לסבול בתוך המסגרת.
בשני המקרים התוצאה תהיה שאין מקום, אין כסף אין זמן ואין כוח.

אבל ישנה אפשרות נוספת. כי בשונה ממה שאנחנו חושבים המסגרת אינה דבר נוקשה, חד-ערכי וזר.
כל מסגרת היא אג'ילית ואפשר לעצב אותה כך שהיא ״תתממשק״ בצורה הולמת עם הרוח של כל אחת ואחד מאיתנו, למציאות מיטיבית.

אפשר ללמוד לחבור לגוף, לזמן, לכסף, לתפקידים שלנו במערכות היחסים, וליצור שיתוף פעולה פורה בינהם. זה אפשרי, וזה קורה, בעבודה נכונה.
וזה בדיוק ההבדל בין Break Free ל Be Free.

לצאת מהמיצרים, לפרוץ את ההתנגדות - זה השלב הראשון.
השלב השני הוא להפיח בחיים שלנו את החירות, להרחיב את הנוכחות של הרוח שלנו בתוך המסגרת והגבול. ולעצב אותה.

בנימה אישית מאד; עבורי ללמוד לחיות עם ובתוך מסגרת ומגבלות זה אחד השיעורים המאתגרים (והמפרים!).
החל מהמפגש עם הגוף (אני סובלת מעקמת שהתפרצה אצלי בגיל 17 והמצב הבסיסי הוא שלא נוח לי בתוך הגוף) ולמדתי איך כן לחבור איתו ולתוכו.
ממשיך לכך ששנים הייתי מאחרת וממהרת ולא מספיקה ולמדתי לשתף פעולה עם הזמן בלי לשחק איתו במאבקי כוחות, וכך גם עם כסף ועם כל המסגרות כולל אמהות לארבעה ילדים - בקיצור, אני לגמרי מכירה את השיעור הזה מקרוב, עשיתי שם כמה פריצות דרך סופר משמעותיות, שמתקשרות מאוד לאיכות ומשמעות החיים שלי כבנאדם.

מה שעזר לי הוא שהבנתי שזה דו כיווני;
יש את מה שאני צריכה להתאים וללטש ולעצב בי ויש את מה שאני צריכה להתאים ולעצב וללטש במסגרות בחיי. ואז אין תחושת מיצרים, ועבדות.

הגישה הזו היא נר לרגלי באופן שבו אני חיה. והיא נמצאת בבסיס שיטת העבודה שלי כמאמנת.
במהלך שנות עבודתי ראיתי איך הריקוד המשותף בין האדם ובין המסגרת הוא הוא הדרך למימוש והגשמה.

במילים אחרות, הגשמה ומימוש מתאפשרים כאשר הרוח יודעת לעבוד עם החומר.