סיפור ביצוע

לפני שלוש שנים החלטתי להרחיב את העשיה שלי, ויומיים אחרי ההחלטה התחלתי להרגיש לא טוב. בא לי לסגת. להניח לרעיון ולביצוע. להשאר איפה שאני. באמת טוב לי איפה שאני היום. הופ, איזה קטע, עד היום זזתי, התרחבתי ביצעתי כי לא היה לי טוב, שזה סוג של אין ברירה. והיום? טוב לי אני פשוט הולכת עם הרצון שלי והרצון שלי הוא - עוד תנועה. עוד התרחבות.
יומיים עם חום ואני קולטת שאני מפחדת לחזור לסטרס. למחנק. לתחושה של עומס. אחד הדברים שהכי טובים לי עכשיו זה שלמדתי לייצב את המערכת והיא עובדת די חלק, ורגוע היתה שאיפה שלי הרבה זמן.
אז בכנות - סטרס יהיה, שינוי גורר איתו תקופת הסתגלות, התרחבות מביאה איתה עוד משימות - אבל, היי, אני אלמד איך לתפעל את זה.
והזמן המסויים הזה יעבור.
ההבנה הזו מצליחה להרגיע אותי לזמן קצר ואז אני שוב מרגישה את רגלי ננעצות באדמה בהפגנה. אני לא מוכנה יותר לכאוב את המרחק שנוצר לי ממני כשרמת התפקוד הנדרשת ממני עולה רמה. זה הרגל. שכשאני נדרשת אני מתרחקת. ממני.
אני לוקחת מקל דימיוני ומציירת על החול הדימיוני עיגול לא דמיוני שמקיף אותי. מבטיחה לי להשאר קרובה. ואוהבת.
לא משנה מה.
מבינה שזה לא יכול להשאר ברמת סיסמא. שעד היום התנתקתי מעצמי כי לא ידעתי אחרת. ושכדי שזה ישתנה אני הולכת ללמוד משהו חדש - איך להיות בעשיה ואחריות אינטנסיבית וגם להשאר קרובה אליי. לנוע ולנשום. נראה לי שזה כמו ריקוד או כמו אומנות לחימה להלחם בלי לבזבז אנרגיה, מתוך שימוש באנרגיה הקיימת, אמאלה! זאת בדיוק ההרצאה שאני כותבת - אמנות הביצוע. אמנות לחימה. אומנות ביצוע.
מתפשטת בי תחושת זכות שיש לי הזדמנות להעמיק ולפתח עוד את מה שאני כבר יודעת ומלמדת. שאפשר להיות בחופש בתוך ריבוי המשימות של החיים מבלי לצמצם אותי ואת העשיה שלי.