"אם לא תצפי לא תתאכזבי" זה סוג של פתרון.

יש לנו כל מיני 'פתרונות' פנימיים לדברים שחווינו והכאיבו לנו - פתרונות מהסוג ההישרדותי ששומר עלינו.
הם כמובן לא שקריים, אם לא אצפה - לא אתאכזב, יש פה לוגיקה שתעבוד.
אבל,
זו תנועה בעולם שמשאירה אותנו בתחום מוגבל של קיום ואפשרויות כי הציפיה מייצגת את השאיפות והרצונות שלנו. אם לא נצפה, אנחנו אמנם פחות נסבול, אבל איך תהיה חווית החיים הכוללת שלנו?
מצומצמת. דחוקה. צרה.
כן, 'לא לצפות כדי לא להתאכזב' שומר אותנו בצד החשוך של איזור הנוחות.

השבוע בפגישה עם מתאמנת דיברנו על כאב האכזבה והמסקנה הלוגית המתבקשת - להפסיק לצפות.

בתור מי ששואפת לגלות נתיבי קיום רחבים ומרחיבים ומכירה לעומק את נתיב המימוש
עלתה בדעתי אפשרות נוספת ושמתי אותה 'על השולחן' אז בקליניקה ושמה אותה פה עכשיו גם עבורכם -

ציפיה ואכזבה לא נמצאות באותו מישור.
במהותה הציפיה היא ביטוי לחיבור שקיים בינינו לבין עולם האפשרויות האינסופי, לרוח הגדולה למרחב הרעיונות והחלימה.
האכזבה לעומתה היא לא דבר מהותי כלל.
היא ההרגשה שנוצרה בפעם הראשונה שבה הרעיון, החלום, האפשרות שראינו בעיני רוחנו נחתה למציאות ואיך לומר? לא נראתה כמו שתיארנו ברוח. היא 'התלכלכה' נסדקה התעוותה. כמו שבדרך כלל קורה.

יש בין צפיה לאכזבה קשר לוגי.
אין בין ציפיה לאכזבה קשר מהותי.

אז הנחתי שאלה מול האישה העוצמתית שישבה מולי ואני מניחה אותה גם פה -
האם אפשר להמשיך לקיים ציפיה ועם זאת להפסיק להתאכזב?

כשמבינים שכל מעבר של רעיון או חלום מעולם הרוח והאידאות לעולם של המעשה והאדמה צפוי להראות שונה משדמיינו, צפוי להתלכלך או להסדק או אפילו להתעוות מבינים שזה לא אומר כלום!
וזו נקודת השינוי, זה לא אומר כלום על הרעיון או עליי או על העולם.
פשוט ככה זה. וזו רק נקודת ההתחלה.
כשזו נקודת המוצא אז במקום להתאכזב אפשר וראוי לקחת את מה ש'נחת' מולנו ולהתחיל לעצב אותו בהתאם לציפיה, בהתאם למה שראינו בעיני רוחנו.

ציפיה שייכת לעולם ההשראה והחזון. כשלא נבהלים מהמפגש שלה עם המציאות הפיסית ולא מפרשים את זה כנגדנו אותה הציפיה ממש הופכת להיות לכוח המשיכה שמסייע לנו בסופו של דבר ליצור ולממש פה בעולם המעשה את הדבר שראינו בעיני רוחנו.

כל אמן חווה את זה ויודע את זה.
היצירה מתעוררת מרוח וחזון
ומתחילה באמת רק כשהמכחול נוגע בדף או היד בחומר.
כממשים ומגשימים - כולנו אמנים.