מה עוד אני יכול/ה לעשות?
אולי יש עוד משהו שאני אמור/ה לעשות?
זאת שאלה שמנקרת בראש שלנו
למרות שאנחנו, רובנו, כבר עושים יותר מדי.
עושים כל כך הרבה
שלא נשאר מקום למסתורין לפעול.
מה יהיה עם הרעש הבלתי פוסק שדורש עוד ועוד?
מה עוד אני יכול/ה לעשות?
אולי יש עוד משהו שאני אמור/ה לעשות?
זאת שאלה שמנקרת בראש שלנו
למרות שאנחנו, רובנו, כבר עושים יותר מדי.
עושים כל כך הרבה
שלא נשאר מקום למסתורין לפעול.
ממלאים את המרחב בכל כך הרבה פעולות משימות ומחשבות שלנו
שלא נשאר מרווח לדברים מופלאים לקרות.
כמו חומר דחוס
והפרדוקס הוא שאנחנו רוצים לנוע במהירות האור,
או לפחות הרוח
ומתלוננים שדחוס פה.
רוצים אש בוערת,
אבל חונקים אותה עם כל כך הרבה דעות וידע עם כל כך הרבה דרישות. ורשימות.
למה זה?
כי אנחנו לא מכירים אחרת.
כי המרווח/ה'ריק'/המסתורין מפחיד אותנו.
כי אנחנו לא סומכים על הקסם והחכמה שיש בטבע ושאנחנו לגמרי חלק ממנה וכפופים לאותה חוקיות.
כי המיינדסט שלנו מוכוון לחפש פתרונות.
כי לעצור או להאט משמעו שנפגוש את עצמנו, את מה שכבר קיים ולמרות ששם נמצא ה'אוצר' שאנחנו כל כך מחפשים - זה מאיים עלינו.
מינימליזם, האטה, מאמץ מזערי, אקוסיסטם,
מושגים ותוכן שפועמים פה כבר תקופה ורובנו מצטטים אבל מתקשים להטמיע בתנועה שלנו להתפתחות, שיפור ביצועים ומימוש.
תשומת הלב צריכה להשתנות.
להוריד את הווליום ממה עוד אני צריך/ה לעשות, ל - מה כבר קיים בי וצריך לעבור אקטיבציה (הפעלה) ולקבל ווליום?
כדי שהתנועה שאנחנו מחפשים שתקרה - תוכל לקרות.
איך אפשר לאפשר לזה לקרות?
https://www.zimranbenami.co.il/the-art-of-doing-the-lecture/